צער גידול כרס

"הרבה ארבה עצבונך והרונך" מצאנו כתוב בבראשית ג' ט"ז בזיקה לחטא הקדמון, שעניינו נגיסת ביס מהפרי האסור. בשיעורי התנ"ך בבית-הספר היה ברור לנו שמדובר בהענשת האישה על החטא הקדמון, אולם מה חטאו של הגבר שכרסו בין שיניו?!

עד גיל 58 הייתה כרסי בין שיני, וחשתי עצמי כגולם למשמע הערתה של אישה אלמונית בהריון מתקדם שהצביעה על כרסה ופסקה נחרצות: "אצלי זה יעלם. אצלך לעולם לא". כך אמרה לי כשצפתה בתדהמה בכמות העוגות שטרפתי במזנון החופשי באירוע חגיגי.

שנינו היינו בהריון מתקדם. היא נשאה ברחמה עובר ואני נשאתי בהריון מחוץ לרחם סל-מזונות עתיר-פחמימות. באותו רגע מביש אמר לי צו פנימי: "אל תשלח ידך אל העוגה", ומאז לא בא אל פי מאפה מתוק. הוראת-קבע שנתתי למוח העניקה לי  זהות חדשה שאני שומר עליה בקנאות קרוב לשני עשורים. צער גידול כרס שליווה אותי עשרות שנים התפוגג והחיים החלו לחייך אלי.

השמנה, כמו נפיחות, דלקת או חום,היא איתות לכוחות הגוף והנפש להתגייס לסילוקם של הפולשים. עודפי מזון גם הם נמנים עם הפולשים. מספרם של המתים מאכילת-יתר בעולם המערבי גדול ממספר המתים מרעב, ובאשר לאיכות החיים ואריכותם, אין הבדל בין נפוחי-רעב ובין נפוחי-שובע.

לפני דור אחד אנשים התעוררו בבוקר ושאלו את עצמם האם יצליחו לאכול היום, ובערב הלכו לישון רעבים ומתוסכלים. היום  אנשים מתעוררים בבוקר ושואלים את עצמם האם יצליחו לא לאכול היום, ובערב הולכים לישון רעבים ומתוסכלים.

הקיבה היא הכוח המניע את גלגלי ההיסטוריה. הקרב נגד הרעב העסיק את האנושות מאז ומתמיד. לפני דור אחד היו בארצנו אנשים שלא היה להם מה לאכול. היום יש כאן אנשים שאין להם זמן לאכול והם חוטפים חטיפים ותופחים.

את המלחמות הכי ארוכות מנהלים השמנים עם עצמם וכמעט תמיד זה נגמר בתבוסה מוחצת. המנצחים הבודדים מדווחים על אושר בל ישוער.

הלחם שהיה הגורם לכל המלחמות בדורות הקודמים הפך לאוייב במלחמת הקיום של דורנו. הציבור הרחב והשמן השואף להימנע משיגרת-חיים עתירת צלוליטיס חצוי בין עצותיהם הסותרות של יועצי התזונה. האם למרוח שכבה דקיקה של חמאה על הלחם, או למרוח שכבה דקיקה של לחם על החמאה.

האמזונות במלחמה זו הן האנורקסיות, הסבורות שככל שמישקלן יפחת כך יעלה מישקלן החברתי. גיבורות על טוהר העצמות היבשות, והאצבעות עדיין נטויות לעבר הלוע. ותיסמונת הבולימיה, ילידת המאה העשרים, בתה המעוותת של חברת השפע, תוקפת בעיקר נערות ונשים צעירות הנתקפות בולמוס זלילה וצורך כפייתי בהקאה, וחוזר חלילה. נערות רוויות ורפויות נאבקות בעצמן והיאוש עבורן הוא אורח-חיים.

במלחמת הקיום הזאת יש מי שאוזרת עוז ויוצאת לקרב ומוצאת עצמה מנהלת שיחות-נפש עם העוגה שהונחה על שולחנה בנסיונותיה להתגונן מפני הפיתוי: אוהבת – לא אוהבת, אוהבת – לא אוהבת, אוהבת את העוגה, אבל העוגה לא אוהבת אותה.

על סרגל מדידה תזונתי קרא בכתבה הבאה.