הפלמ"ח גידל דור של בחורים חטובים, בנויים לתלפיות,
ובחורות יפהפיות שהצטיירו נהדר בקוי-אורך והיו חלומו
של כל צייר ופסל.
מבין הפירסומות של אותה תקופה נפקד מקומם של מירשמי
הדיאטה המציפים בימינו את התקשורת הכתובה והאלקטרונית
ומנסים לשוא להחזיר את הגלגל אחורה, אל הקוקו והסרפן.
אבל הפלמחניק מחפש את המחר בכורסת המנהלים המרופדת
מול האינטרנט, ואוכל ארוחות חפוזות שלא לבזבז את זמנו היקר.
בעידן שלנו אסור להשחית זמן על בישול, וגרוע מזה, אסור
לבזבז זמן על אכילה. הפתרון – ג'אנק פוד עתיר פחמימות
לאספקת האנרגיה הבלתי מנוצלת בעידן הטכנולוגיה המתקדמת.
דור הנפילים
ובינתיים התעבו יפי הבלורית והתואר והפכו לנפילים כרסתניים,
לא תואר ולא הדר להם.
אנחנו חיים במדינה צעירה שלא חונכה להזדקן, ולפיכך אנשים
מתים בגיל חמישים ונקברים בגיל שמונים, ובין לבין הופכת
איכות חיים לנכות חיים, כפי שמקונן חיים גורי בשירו.
החיים נעים על הציר שבין הישרדות להנאה – ובין שואה לשפעה
עלה משקלם הכולל של יפי הבלורית והתואר בטונות אין ספור.
אנחנו לא מנותקים מארצות השפע הנגועות במגיפת המשקל
העודף, וכל טונה נוספת של אנושות פירושה טונה של
חיים לא אנושיים.
14 שנות ניסיון 
א. כשקראתי את תאור הסבתא[יש לציין-צעירה] והגבתי חשבתי עליך כקורא התגובה .
לא התבדיתי.
ב. עוד אבדוק. אבל תמהני מדוע לא הוזהרנו בתורה מפני "וישמן ישורון" ויבעט.
כתוב ויבעט , באחר/ים אך לא שההשמנה מזיקה גם לבועט עצמו.
ודומני גם הדימוי "מדושני עונג", לא מסתדר כ"כ עם רזון . ודווקא דימוי זה קשור אסוציאטיבית לשבת מנוחה.
מצד שני אני גם זוכר "ואכלת ושבעת והותרת.".
בענין הנוסטאלגיה-
אנשים היו דקים בשל אילוץ , לא מבחירה . לא היה שפע ואופציה לטעום מעץ החיים או שלא לטעום.החוכמה היא לעמוד בפיתוי -לא להיות צדיק כשאין פיתוי לחטוא.
שנהיה בריאים.
דוד@
שלום דוד,
למי שלא מבין במה דברים אמורים, העברת לי בדוא"ל דיאלוג שהתקיים בינך ובין
מאן דהוא בנושא איכות-חיים בשכבר הימים לפי גירסת הסבתא, והיום לפי גירסתך,
וכל צד התחפר בעמדתו המוצקה ובאתי אנוכי והעדתי את עדותי שנסמכה על המשורר
חיים גורי, אשר תרם לי את תרומתו באותו הקשר.
כיוון שגלשת לנושא תיאולוגי שבו עסקתי בנפרד בבלוג ("דיאטה מדאורייתא")
אשיב לך על שאלתך בענין "וישמן ישורון ויבעט" כמפורט בשירת "האזינו" (דברים לב).
משה, המנהיג הענו מכל האדם, ניצב מול ציבור פרוע, נטול חזון הבועט בערכיו ותאב
לבשר. ענוונותו של משה מול התאוותנות של האספסוף הבועט.
הביטוי "מדושני עונג" מקורו בתפילת ערבית של שבת ואינו קשור באכילה, אלא
בא לבטא עונג שבת. בספר דברים ל'"א י"ט "דשן" מוזכר בהקשר קולינרי שלילי.
"ואכלת ושבעת והותרת" היה לי בירכתי המוח ולא מצאתי במקורות, אבל
הסבתא רבא של דוד מלך ישראל, רות המואביה, קיימה זאת הלכה למעשה
בשדהו של בועז, אליו באה רעבה, אבל לא רעבתנית (רות ב יד), תכונה שלא ניתן ליחסה לעם המואבי ולמלכו הגרגרן שאכל מכל הבא לפה כלחוך השור ולא הותיר פירור
בתום ארוחתו, וסופו שנכחיד מהשמנת-יתר.
באשר להערתך האחרונה, אקח אותך אחורה לשנת 1863. עיין ערך
ויליאם בנטינג בגוגל ותיווכח, שהשמנת-יתר היתה מאז ומעולם בתרבות המערבית
ואין כל חדש תחת השמש.
בברכה,
ב ר ו ך