חג השבועות, הוא חג הביכורים, הוא חג מתן תורה
חג השבועות הוא יום-הולדתי השמונים ואחד. שמונים ואחת שנה לפי תעודת-הלידה, הרבה פחות לפי סימני השחיקה. רעייתי האהובה נאוה היא בשלהי העשור השמיני ואני בראשית העשור התשיעי . שנינו יחד החלטנו שלהזדקן זה הרגל גרוע ואפשר להימנע ממנו.
חג השבועות הוא על פי המסורת יום הולדתו של דוד מלך ישראל. אשריי וטוב לי שאימי יולדתי כיוונה את לידתי ליום הולדתו של דוד מלך ישראל, נינה של רות המואביה, שהסתפחה לעם ישראל בזכות ענוונותה שהועמדה במבחן מראשית בואה אל שדהו של בועז.
נימוסי השולחן של רות המואביה
רות המואביה עמדה במבחנים קשים על מנת להסתפח לעם ישראל. היא היתה רעבה בבואה ללקט בשדהו של בועז, אבל לא היתה רעבתנית: "ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב יד), תכונה שלא ניתן לייחסה לעם המואבי הגרגרן שאכל מכל הבא לפה כלחוך השור ולא הותיר פירור אחד בתום ארוחתו.
ההתבדלות מחוקי העמים השפיעה על מבנה המשפחה היהודית העתיקה, וגם על המטבח והמלתחה. מידות גדולות לבשו המואבים, שלא היו בררנים בהרגלי אכילה ופני האומה המואבית היו כהיקף המותניים של מנהיגיה. עגלון מלך מואב היה "איש בריא מאד" (שופטים ג יז) ומידגם מייצג של האומה המואבית השמנה משתקף בספר שופטים ג כ"ט: "ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש, כל שמן וכל איש חיל".
רות דבקה בחמותה כי לא ראתה בבני עמה איש שיגיע לרום ערכה ויתאים עצמו למידותיה הנאצלות ובועז הגשים את חלומה.
ההשקעה הגנטית של רות ובועז (רות ד יג,כא,כב)
"ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה…. ובועז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד".
ודוד אדמוני עם יפה-עיניים, יודע נגן ונעים זמירות ישראל, ולו יאתה המלוכה.
אחרי החגים FAST AND FEAST
השנה העברית מזגזגת בין רעב ואכילת-יתר, אם לשפוט לפי מועדי-ישראל המסורתיים.
גם מירוק החטאים בקיום קפדני של תרי"ג מצוות לא מוציא אדם מישראל ידי חובתו אם לא קיים במלואם מצוות אלה:
בראש השנה – משתה כדת וכדין על מנת שנהיה לראש ולא לזנב.
בצום גדליה – לא אוכלים ולא שותים.
ביום כיפור – מענים את הנפש בצום.
בסוכות – ושמחת בחגיך והיית אך שמח בארוחה כיד המלך כל שבעת ימי החג.
בשמחת-תורה – עם ישראל זולל וסובא בין הקפה להקפה.
חודש מרחשוון כשמו כן הוא. חודש מר ללא חג ומועד, ללא צום וללא משתה. אוכלים כרגיל, הרבה. חתונות, מסיבות בר-מצווה ושאר שמחות הכרוכות באכילה.
בחנוכה – שמונה ימים אוכלים בגיל ובשמחה סופגניות ולביבות לרוב.
בעשרה בטבת – צום.
בט"ו בשבט – אוכלים לשובע פירות יבשים שנתברכה בהם ארצנו.
בתענית אסתר – צום.
בפורים – אוכלים אוזני-המן ומתבשמים ביין עד דלא ידע איש את רעהו.
בפסח, הוא חג החרות, שבעה ימים, כולו מצה, וכל המרבה הרי זה משובח.
בחג השבועות – השולחן ערוך בעוגות גבינה ובלינצ'ס כמיטב המסורת.
בשבעה עשר בתמוז – צום.
בתשעה באב – צום.
חודש אלול – כולו סליחות על כל חטאינו לקראת השנה הבאה עלינו לטובה ולברכה ונזכור דברי חכמים באותו הקשר: "ריבוי האכילה והשתייה מזיקים כמו הרעב והצמא" (דון יצחק אברבנאל), שכן מצווה הבאה בעבירה מחטיאה את המטרה (מסכת סוכה כ"ט ע"ב).
ואם פורתא לא דקתי יצא נשכר מי שהפסיד מספר לא מבוטל של סעודות מצווה שנשמטו, ולהקורא ינעם.
14 שנות ניסיון 