"וחג שבועות תעשה לך ביכורי קציר חיטים" (שמות ל"ד כ"ב)

חג שבועות מוזכר במקורותינו כחג הביכורים וחג מתן תורה, ועל פי המסורת חל יום הולדתו של דוד מלך ישראל בחג שבועות וכן גם מועד פטירתו. בהקשר זה נקראת מגילת רות בחג שבועות. רות היתה סבתא רבתא של דוד כמתואר בסוף המגילה.

אולם ראשיתה של המגילה בבצורת ורעב בשדות בית-לחם "וילך איש מבית-לחם יהודה לגור בשדה מואב, הוא ואשתו ושני בניו. ושם האיש אלימלך ושם אשתו נעמי ושם שני בניו מחלון וכליון…." (רות א א-ב).

מדורת השבט

מגילת רות מקפלת בתוכה ערכים של אהבה והקרבה, חסד וחמלה, אלמנות ושכול, עוני מרוד, אהבת-אדם ואהבת-הארץ, עבודת-אדמה ועבודת אלוהים, ואנוכי עבדכם הוספתי קיסם למדורה.

סיפור העלילה מתרחש בין שדות בית-לחם השדופים מחמת הבצורת ובין שדה מואב השוכן בארץ פוריה המצמיחה רוב תבואות ומרעה דשן. ארץ מקנה אשר ממנה השיב מישע מלך מואב הנוקד מס למלך ישראל   "מאה  אלף  כרים  ומאה  אלף אילים צמר"    (מלכים ב ג,ד). מואב עשירה במי נחלים ומקבלת גשמים יותר מארץ יהודה שממולה, וכך קרה לא פעם שבמואב היתה שנת שובע, וביהודה היתה בצורת ותושביה עברו לגור בשדה-מואב. כך עשו אלימלך ונעמי מבית לחם יהודה בהיות רעב בארצם.

במקרה שלפנינו לא מדובר בהגירה המונית מחמת הבצורת אלא במשפחה בודדת שהלכה אחר המיית בטנה לארצם של אנשים גרגרנים ומדושנים ולא הסתפקה במועט כנהוג בשבט יהודה בימים ההם.

ההתבדלות מחוקי העמים השפיעה על מבנה המשפחה היהודית העתיקה, וגם על המטבח והמלתחה. מידות גדולות לבשו המואבים, שלא היו בררנים בהרגלי אכילה ופני האומה המואבית היו כהיקף המותניים של מנהיגיה. עגלון מלך מואב היה  "איש בריא מאד" (שופטים ג יז) ומידגם מייצג של האומה המואבית השמנה משתקף בספר שופטים ג כ"ט: "ויכו את מואב בעת ההיא כעשרת אלפים איש, כל שמן וכל איש חיל".

אין תימה שאלימלך ושני בניו, מחלון וכליון, ספו במגיפת-ההשמנה שפקדה את  מואב והותירה אחריה מצבת זכרון לעם שנכחד מהשמנת-יתר.                           נעמי מתגלה כאשה אחראית וחזקה, אוהבת את כלותיה והן משיבות לה אהבה, תכונה נדירה בין כלה וחמותה, ורות רואה בה מודל חיקוי לענווה ומחפשת דרך חיים שונה:  "ורות דבקה בה… אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם אקבר, כה יעשה לי ה' וכה יוסיף כי רק המוות יפריד ביני ובינך".

השיבה משדה-מואב לשדות בית-לחם

שתי הנשים מגיעות לבית-לחם בתום מסע רגלי מפרך, מהלך שלושה-ארבעה ימים ומתקבלות באהבה ובחמלה . עשר שנות בצורת לא הותירו חותמן בשבט עובדי האדמה החרוצים, כורמים ויוגבים המוציאים את לחמם מן הארץ בזיעת אפם וניזונים בשנים שחונות מזמרת הארץ שאגרו לשעת חירום כפי שלמדו מהאבות המייסדים:  "והרעב כבד בארץ… קחו לכם מזמרת הארץ בכליכם והורידו לאיש מנחה. מעט צרי ומעט דבש, נכאת ולוט, בטנים ושקדים" (בראשית מ"ג א-יא). אבותינו ידעו לשמר דבלים וצימוקים ותמרים, גבינות קשות ומרקחות שסיפקו את צרכיהם הבסיסיים מבלי להיות מזי-רעב גם בשנות בצורת.

נימוסי השולחן של רות המואביה

רות המואביה עמדה במבחנים קשים על מנת להסתפח לעם ישראל.  היא היתה רעבה בבואה ללקט בשדהו של בועז, אבל לא היתה רעבתנית: "ותאכל ותשבע ותותר" (רות ב יד), תכונה שלא ניתן לייחסה לעם המואבי הגרגרן שאכל מכל הבא לפה כלחוך השור ולא הותיר פירור אחד בתום ארוחתו.

ההשקעה הגנטית של רות ובועז (רות ד  יג,כא,כב)

"ויקח בועז את רות ותהי לו לאשה…. ובועז הוליד את עובד, ועובד הוליד את ישי, וישי הוליד את דוד".

ודוד אדמוני עם יפה-עיניים, יודע נגן ונעים זמירות ישראל, ולו יאתה המלוכה.